30-years-war

מדוע הגרמנים מתקשים להבין את הסכסוך

התלבטתי אם להעלות את הדברים. האתר שלי עוסק בישראל ובחברה הישראלית והדברים הבאים עוסקים בגרמנים – ובנושא לא פשוט. הרבה יותר קל לי לכתוב על מלונות בתל אביב או פינות נסתרות בעיר העתיקה בירושלים אבל מכיוון שבשנים האחרונות אני מבלה לא מעט זמן בגרמניה ומכיוון שיש לגרמנים עניין כל כך גדול בסכסוך – ובעיקר מכיוון שהנושא הזה קרוב לליבי החלטתי לסכם כאן את הדברים.

אני מרשה לעצמי לכתוב בכלליות על הגרמנים משתי סיבות, הראשונה היא היכרות ארוכת שנים עם גרמנים והסיבה השנייה היא שמנעד הדעות הגרמני לגבי הסכסוך מצומצם מאוד. כאשר אני מדריך אמריקאים למשל, אין לי מושג מה דעתם על הסכסוך. הכל יכול להיות – קיצוניות משמאל ומימין, דעות הקשורות לסיפורים אישיים או חוויות דתיות עמוקות. הידע שלהם על הסכסוך יכול להיות עד לפרטי פרטים או מופרך לחלוטין. הם יכולים להציע פתרונות יצירתיים והזויים כאחד. מנגד, אני לא חושב שאי פעם שמעתי דעה ממש קיצונית מגרמני, תמיד סביב המרכז ברדיוס מצומצם ותמיד מאוד רציונאלי. הנה תמצית הדעה הגרמנית הרווחת בנוגע לסכסוך:

  • הכיבוש הישראלי הוא מקור הרוע
  • ישראל מחמירה את המצב עם ההתנחלויות
  • ישראל היא המדינה החזקה ולכן עליה לנהוג באיפוק והבנה מול החולשה של הפלסטינים
  • היהודים שברחו מאירופה השתלטו על אדמה שהייתה שייכת לעם אחר
  • הקיצוניות הפלסטינית נובעת מהכיבוש והעוני שישראל כופה על הפלסטינים
  • הפיתרון הוא שישראל תצא מהשטחים ויהיו שתי מדינות זו לצד זו
  • שני הצדדים צריכים לוותר ולהגיע לעמק השווה
  • מלחמה זה תמיד רע

(הדף הזה עוסק בגרמנים ולא בסכסוך. לפוסט על הסכסוך)

נקודת המבט הרציונאליות והחילונית היא אחת הבעיות המונעות מהגרמנים להבין את הסכסוך. אם הסכסוך היה טריטוריאלי, מתישהו הוא היה נפתר, אם לא בדור הראשון, הדור השני כבר היה עושה שיקולי רווח והפסד, מבין שהנזק גדול מהתועלת ומגיע לפשרה. אבל לא כך הם פני הדברים, הסכסוך הוא לא רציונאלי, מעורבים בו תפיסות עולם שונות, קנאות דתית וערכים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.


german-history

הגמנים ניסו את כל שיטות הממשל שהמאה ה-20 ידעה: אימפריאליזם, נאציזם, קומוניזם ודמוקרטיה.

וכאן ישנו אלמנט נוסף שהגרמנים מתקשים להבין – קנאות דתית ופנאטיות פוליטית. את חוסר היכולות של הגרמנים להבין פנאטיות דתית אני מסוגל להבין – אף אחד לא יכול להעלות על דעתו בגרמניה של היום שקתולי מבוואריה יפוצץ את עצמו בכנסייה פרוטסטנטית בהמבורג או פרוטסטנטי קיצוני יתחיל לירות בבית ספר באיזור קתולי בדרום גרמניה. הגרמנים הפסיקו לרצוח אחד את השני על רקע דתי לפני כארבע מאות שנה. אבל לגבי קנאות אידיאולוגית משיחית מדהים אותי כמה קצר הזיכרון הגרמני. הגרמנים, למזלם, חיים בגן עדן פוליטי מזה עשרות שנים, גן עדן שלצערינו הרב אינו משקף את מה שקורה בעולם – ולמעשה גם לא משקף את ההיסטוריה שלהם עצמם. מצד אחד, הגרמנים כיום הם מהעמים הדמוקרטים ביותר באיחוד, מצד שני, הגרמנים תמיד היו טובים בכל מה שהם עושים:

הם מייצרים מכוניות טובות (או שלא?)
הם היו נאצים טובים
הם היו קומוניסטים טובים (בגרמניה המזרחית)
וכיום הם דמוקרטים טובים.

מפליא אותי שכל כך מהר הגרמנים שכחו מה זאת פאנטיות אידיאולוגית. הרי רק במאה ה-20 הם הספיקו להיות אימפריאליסטים תחת וילהלם השני, נאצים תחת היטלר ועד 1989, אתמול במושגים היסטורים, הייתה בגרמניה דיקטטורה קומוניסטית נוראית שבמובנים מסויימים הייתה קיצונית יותר מאשר הדיקטטורה בבית המועצות (לפעמים נראה לי שהגרמנים מעדיפים לעסוק בתקופה הנאצית ולא בקומוניסטית, אבל זה כבר נושא אחר).

30-years-war

כבר 400 שנה שקתולים ופרוטסטנטים גרמנים לא רוצחים אחד את השני על רקע דתי (למעלה – מלחמת שלושים השנה) אבל פנאטיות אידיאולוגית עומדת במרכז ההיסטוריה הגרמנית במאה ה-20 (למטה – מכונת כרטסיות מידע של השטאזי, השירות החשאי של גרמניה המזרחית. אחד משרותי הביטחון האכזריים ביותר במאה ה-20).

stasi

וכמובן שאי אפשר ללכתוב משהו על הגרמנים מבלי להתעכב על השפעתה של מלחמת העולם השנייה. אף עם לא ביצע זוועות כמו שבצעו הגרמנים ואף עם לא שם את הפשע שעשה במרכז הזהות שלו. הגרמנים, יאמר לזכותם, עברו תהליך ארוך של הכרה בפשעים שבצעו, ולקיחת אחריות. (וזאת בניגוד לעמים אחרים שהיו שותפים פעילים מאוד). הגרמנים בורחים מכל מה שמדיף ניחוח נאציונאל סוציאליסטי. לפעמים נראה לי שהדעות הפוליטיות של הגרמנים כיום הם ההפך הגמור מאלו של אז – מלאומנות ופטריוטיות קיצונית לרב תרבותיות, משנאה לכל מה שזר לקבלת הזרים מבלי לשפוט אותם כלל, מיחוס תכונות אופי רק לגזע, ליחוס הכל לנסיבות הכלכליות והחברתיות, ממלחמה רצחנית למען אידיאולוגיה שטנית לחוסר רצון להילחם אפילו למען ערכים נעלים. השחור הפך לבן, הימין הפך לשמאל.

אחד מאותם שינויים קיצוניים הוא התקינות הפוליטית השולטת בשיח. מהחשש, ולו הקל שבקלים, להחשב לגזענים הגרמנים נזהרים מאוד בדבריהם כאשר הם מבקרים את האחר. כאשר הם עושים זאת הם לרוב מבקרים את הממשלות, הפוליטיקאים, הקולוניאליזם, הקפיטליזם  והתאגידים. לעולם לא אנשים. במצב האבסורדי הזה מותר רק לשבח קבוצות אתניות אחרות. הקבוצה היחידה שהגרמנים מרשים לעצמם לבקר זה את עצמם. אלא שלקבוצות שונות יש מאפיינים שונים ואפשר לבקר קבוצות של אנשים. מותר לבקר את האמריקאים, את הערבים, את הישראלים, את הטורקים, את הרוסים את האירופאים. כיסוי הבעיות במעטה של תקינות פוליטית רק דוחפת את האנשים לעמדות קיצוניות.

במובנים מסויימים התקינות הפוליטית וחוסר הרצון להגדיר את הבעיה גורמת לגרמנים לעוות לא רק את בעיות ההווה אלא גם את העבר. הנה שלוש מילים שהגרמנים לא משתמשים בהן כיום כלל למרות שאי אפשר לסכם את ההיסטוריה שלהם בלעדיהן – טוב, רע וניצחון. גרמניה של ימינו אינה אימפריאליסטית משום שמדינות ההסכמה הטילו מצור נורא על גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הנאצים הובסו רק לאחר שמטוסים של בעלות הברית החריבו את ערי גרמניה ומה שלא הרסו מטוסי המערב הרסה הארטילריה והחיילים הסוביטים. החומה לא נפלה מכיוון שגרמנים קמו בוקר אחד ואמרו לעצמם 'אנחנו בעצם עם אחד' בואו נוריד את המחיצות בינינו. החומה נפלה כי גרמניה המזרחית, יחד עם כל הגוש הקומוניסטי הפסידו במלחמה הקרה. רק מלחמות למען הטוב הפכו את גרמניה של היום לדמוקרטיה ליברלית ושוחרת השלום. המלחמות היו נוראיות, הן גבו קורבנות רבים מידי, אבל הן היו מלחמות צודקות למען רעיונות נעלים. כמו בהיסטוריה של הגרמנים, כך גם בסכסוך הישראלי ערבי. האמת אינה כולה בצד אחד, אבל היא בטח לא באמצע. יש טוב ויש רע.

השמאל הגרמני וישראל

כאשר הגעתי לגרמניה לראשונה לפני עשור הופתעתי מכך שהביקורת הגיעה דווקא מהשמאל. אני חשבתי שהביקורת תגיע דווקא מהימין הקיצוני שעדיין לא לגמרי השתחרר מתפיסות פשיסטיות מודחקות, אבל טעיתי – הביקורת כולה מהשמאל. הנה שינוי מעניין – הימין הקיצוני ביקר אותנו על היותנו יהודים והשמאל הקיצוני על היותנו ישראלים. כמובן שהרקע והנסיבות שונות, אבל התוצאה זהה – אובססיה עם היהודים\ישראלים. השמאל מיד יטען שהביקורת היא לא על הישראלים אלא על היחס לפלסטינים. אבל האם זה נכון? אם השמאל האירופאי באמת בעד דמוקרטיה, זכויות נשים, זכויות לקהילה הגאה וזכויות מיעטים הוא ימצא את כל אלה בישראל יותר מאשר בכל המדינות הערביות.

כמובן שמותר לשמאל לבקר את ישראל על הנושא הפלסטני אבל הנחרצות באשר לפתרון הסכסוך מפתיעה אותי. האם כשאיש שמאל גרמני פוגש מצרי הוא מבקר אותו על כך שמעל 80% מנשות מצרים עוברות מילת נשים? האם גרמני יציע לתימני לחלק את תימן לשתי מדינות – אחת לתומכי הממשלה והשניה לחות'ים, או יציע פיתרון לבעיה בעיראק, סודן, סוריה או אפגניסטן? כנראה שלא.

יש שיאמרו שהעיסוק הגרמני בישראל הוא חלק מהיחסים המיוחדים בין המדינות, אבל רק מכיוון שהעם הגרמני אחראי לשואה, זה לא נותן לשמאל הגרמני את הזכות להעביר יותר ביקורת על ישראל.

עוד באותו הנושא:
עשרה דברים שלא ידעתם על הסכסוך הישראלי ערבי

6 הפוסטים הנצפים ביותר באתר:

למידע על חוברות ההדרכה שלי:
booklet-banners

Comments